זוג הורים מטורפים רצחו את הילד שלהם, לאחר שניתחו את הגופה מצאו פתק נסתר שפשוט שירסק לכם את הלב !!

וזה מה שהיה רשום בפתק : "קוראים לי איוון אני בן 7. אני אוהב את אימא ואבא שלי, אבל אני גם פוחד מהם נורא. לעתים קרובות הם מכים אותי ואני לא מבין למה. הבוקר התעוררתי והלכתי לבית הספר. אני תלמיד טוב והמורה מחבבת אותי. אני אוהב את כל החברים שלי לכיתה, אבל אין לי חברים. זו הסיבה שבגללה אני בדרך כלל נשאר בכיתה בזמן ההפסקות. אף אחד לא רוצה לשחק איתי. ניסיתי לרכוש חברים חדשים, אבל הם דחו אותי ואמרו לי שאני מגעיל. הם צחקו עלי בגלל שאני לובש את אותו הג'ינס הישן, אותה החולצה והנעליים הקרועות שלי בכל יום. יום אחד אחרי הלימודים נכנסתי למלתחה וגנבתי את הג'קט שהיה תלוי שם מזה זמן מה, נראה כאילו הוא לא היה שייך לאיש. אז הלכתי הביתה לבדי בזמן סופת שלגים. רעדתי מקור והיה לי קשה ללכת כנגד הרוח החזקה. לפתע מישהו דחף אותי קדימה, נפלתי ארצה ומישהו לחץ את פניי כנגד השלג. אז שמעתי אותם אומרים: 'אף אחד לא אוהב אותך. אידיוט!' הם בעטו לי בגב ובבטן, ואז ברחו והשאירו אותי לבד בקור. בכיתי. לא בגלל שהיה לי קר או שנפצעתי. בכיתי כי אין לי חבר אחד, למרות שחיבבתי את כולם. כשהגעתי הביתה, אימא שלי רצה אלי ותפסה אותי בשיעה 'איפה הייתה? למה אתה רטוב ומלוכלך? ילד ארור, תשכח מארוחת ערב. לך לחדר שלך ותישאר שם'. עשיתי כבקשת אימי, נכנסתי לחדר ולא יצאתי משם עד ליום המחרת, למרות שהייתי רעב מאוד וקפאתי מקור. הציונים שלי הלכו והידרדרו, ובכל פעם שנודע על כך לאבא שלי, הוא הכה אותי בכל הכוח. פעם אחת הוא הכה אותי חזק כל כך שלא יכולתי להזיז את האצבע המורה, ולא הצלחתי להשיב לאצבע את תנועתה החופשית, דבר שגרם לשאר הילדים לצחוק עלי עוד יותר. הזמן חלף ויום אחד חשתי כאבים עזים בחזה. לאימא ואבא לא היה אכפת שאני פצוע. בערב שכבתי במיטה ורציתי רק דבר אחד. רציתי שלא יכאב לי יותר, כי לא רציתי להטריד את אבא ואימא. אהבתי אותם כל כך, באמת. ביום למחרת בבית הספר נתבקשנו לצייר את החלום הגדול ביותר שלנו. שאר הילדים ציירו מכוניות, חלליות ובובות יפות. אני לא. לא בגלל שלא אהבתי את הדברים הללו, אלא בגלל שמה שביקשתי יותר מכל היו הורים אוהבים. אז ציירתי משפחה. אימא אחת, אבא אחד, והבן שלהם. הם שיחקו במשחקים וכולם היו מאושרים. בעודי מצייר, בכיתי חרישית. הייתי שמח לקבל אבא ואימא שאוהבים אותי. כשהיה תורי להציג את הציור שלי בפני הכיתה, כולם צחקו עלי. עמדתי בפניי הכיתה והסברתי: 'החלום הגדול ביותר שלי הוא משפחה'. הצחוק רק הלך והתגבר. התחלתי לבכות ואמרתי 'בבקשה אל תצחקו עלי, זה החלום הגדול ביותר שלי! אתם יכולים להכות אותי, אתם יכולים לשנוא אותי, אבל אני מתחנן בפניכם, אל תעשו ממני צחוק!' המורה ניסתה למחות את דמעותיי, אני חושב שילדים רבים הבינו אותי, אבל רבים אחרים המשיכו לצחוק. יום אחד קיבלנו בחזרה מבחנים שעשינו, ומיד הבחנתי בתוצאה הגרועה שקיבלתי. ידעתי שאימא שלי תכעס מאוד. פחדתי ללכת הביתה, אבל ידעתי שאין לי מקום אחר ללכת אליו. צעדתי באטיות הביתה, אבל לא רציתי להגיע. אימא שלי הפכה עצבנית במיוחד. היא תפסה אותי והשליכה אותי על הרצפה. הכיסא פגע ברגל שלי. אז היא הכתה אותי בראש פעמיים. אני רק שכבתי שם, לא מסוג לזוז. זה כאב באמת. אבל אימא פשוט השאירה אותי שם על הרצפה. כשהיא חזרה היא אמרה לי לנקות את הבלגן, אחרת אבא יחזור הביתה והוא יכה אותי חזק יותר. התחננתי בפניה שלא תאמר לו דבר, אבל כשהסתכלתי למעלה, ראיתי שהוא כבר על סף הדלת. כשאימא סיפרה לו על המבחן, הוא הרים אותי מהרצפה, ניער אותי והכה אותי בפניי. אני לא זוכר את מה שקרה לאחר מכן. התעוררתי בבית החולים. התבוננתי בידיי, לא יכולתי לגעת באף אחד מחמשת אצבעותיי. הסתכלתי מהחלון ובכיתי. בחוץ, ראיתי זוג הורים משחקים על הילדים שלהם, זורקים כדור ומתחבקים. רוצים לדעת למה בכיתי? אני לא יודע כיצד מרגיש חיבוק אימהי. ההורים שלי פשוט הכו אותי, אבל אהבתי אותם למרות זאת. תמיד עשיתי את המיטב, הייתי טוב בבית הספר והם עדיין לא חיבבו אותי. יום אחד שפחתי קצת תה, אז הם הכו אותי שוב. לפתע הרגשי כאב בחזה שלי. אמרתי לאימא שלי – אבל לא היה לה אכפת. לאחר זמן מה, הייתי חייב ללכת לבית החולים שוב, ואיש לא בא לראות אותי. הרופא אמר שכנראה ההורים שלי יבואו לבקר ביום המחרת, אבל הם לא הגיעו. חיכיתי וחיכיתי, אבל איש לא הגיע. אני אוהב את ההורים שלי למרות זאת." יומיים לאחר מכן, איוון מת מפצעיו. בידו מצאו הרופאים פתק שלא נכתב בבירור: '"אימא ואבא היקרים. אני מפחד בגלל שאני מגוער, מגעיל וטיפש. אני מצטער שאתם לא יכולים לאהוב אותי. מעולם לא רציתי להטריד אתכם. כל שרציתי היה לקבל חיבוק מאימא, ולשמוע שהיא אוהב אותי. אבא, איתך רק רציתי לשחק, שתחזיק את ידי ונצא לטיול או שתשיר לי שיר. אני יודע שאני בושה עבורכם. מעולם לא אהיה אותם הדברים הללו." אז עצר לבו הקטן של איוון. הסיפור הזה נכתב במקור ברוסית. אני לא בטוח אם הוא אמיתי, אבל אני לא חושב שזה משנה. זהו מסר חשוב מאוד. כל הילדים זכאים להיות נאהבים. ובכל זאת, התעללות בילדים מתרחשת בכל שנייה, בכל דקה, בכל שעה ובכל יום. בכל המדינות, הערים ובתי הספר. ביתו של ילד צריך להיות חף מאלימות, ועליו להיות מקום בטוח. ילדים זקוקים לאהבה, לקרבה ולחיבוק – ולעתים זה משנה עד כדי כך שאינכם יכולים להעלות על דעתכם.