שרוך סגול וחיוך של משקית ת"ש…

-"זה לאשדוד נכון?" -"אממ כן נראה כך" עניתי לה עם חיוך והוספתי כמה מבטים מסביבי כדי שתחשוב שגם אני מוודא שזה באמת האוטובוס שרציתי לקחת. היא נשארה עומדת למשך כמה שניות, בדקה איזה כסאות נשארו פנויים ולבסוף התיישבה לידי. נראה שכל האוטובוס היה כמעט מלא, אבל בחרתי להחמיא לעצמי - לחשוב שהיא בחרה לשבת דווקא לידי. היא סידרה את עצמה, הכניסה את הכומתה לתיק והניחה אותו על הרגליים. מחוץ לאוטובוס ראו מרחוק את הנוף של ירושלים, מתחתינו את אבו גוש שזהרה באורות קטנים. תמיד חשבתי שהנסיעה הזאת מתאימה לסיפור אהבה, ולא משנה כמה עייף יכולתי להיות, תמיד הייתי נשאר ער כדי לראות את החלק הזה בנסיעה. "אני חייב לדבר איתה" חשבתי לעצמי וחזרתי להסתכל עלייה, אבל לדעתי כבר היתה בחלום החמישי שלה. היא היתה יפה, עם שיער בהיר, אפילו חייכה תוך כדי שינה, חיוך גדול עם 2 גומות חן... בדוק קיבוצניקית. "עם מיוחד המשקיות ת"ש האלה", תמיד היו סביבן חיילים, הן תמיד זכרו את השמות של כולם ותמיד היו באות ברגע שאתה הכי מסריח אחרי שתפסת כיתת כוננות שלושה ימים, עם עיניים דומעות מהגז שאכלת לפני שעתיים באיזה הפסד, ואז אתה מנצל את הרגע כדי להגיד לה שאתה חייב מיוחדת... רק כדי לפתח איתה שיחה. אחרי שעברנו את "מחלף הראל", נכנעתי לעייפות ובדיוק באותו הרגע שהנחתי את הראש על החלון, היא מלמלה משהו וחזרה לחפש תוך כדי שינה איפה להניח את הראש, והתחילה להתקרב אליי לכתף. לא חשבתי פעמיים, העברתי את כומתה לצד השני שיהיה לה נוח, הרמתי את הכתף עד שבסוף היא הניחה את כל כובד הראש שלה עליי. "חצי שעה של נסיעה וכבר ישנים ביחד", חשבתי לעצמי, חייכתי ונרדמתי גם. -"מגבניק! קום! אנחנו כבר בתחנה המרכזית גיבור". הפנים של הנהג השתקפו במראה. הסתכלתי על המושב לידי לחפש את המשקית ת"ש אבל היא כבר לא הייתה. שנייה לפני שנעמדתי ראיתי פתק בין הרגליים שלי. ״בטח השאירה לי מספר פלאפון״ חשבתי לעצמי. אבל במקום זה היה רשום בכתב מסודר: "מצטערת על הפדיחה" קמתי מאוכזב, קיפלתי את הפתק וזרקתי אותו לפח בירידה האחורית ושנייה לפני שירדתי מהאוטובוס הנהג הוסיף: -"מגבניק, הכומתה הולכת בצד שני גיבור" ואני חשבתי שהנסיעה הזאת מתאימה לסיפורי אהבה...