וידאותרבות

“נשמה”: הסרט הכי בוגר של פיקסאר

אחרי “למעלה” ו”הקול בראש”, הבמאי פיט דוקטר חוזר עם סרט חדש לפיקסאר, “נשמה”. מדובר בסרט הכי מורכב ומופשט של האולפן, ואולי הוא יעבור מעל ראשם של הצופים הצעירים, אבל למבוגרים ההנאה מובטחת

נדמה כי סרטי האנימציה של פיקסאר נעשים במתכונת של “אחד בשבילם ואחד בשבילנו” (או, ליתר דיוק, שלושה “בשבילם” ואחד “בשבילנו”). ה”בשבילם” הם פרקי ההמשך לסדרות, חלקם טובים יותר (“צעצוע של סיפור”) וחלקם פחות (“מכוניות”). הם מבוססים על מהלכי היסוד העלילתיים של חברות בין הגיבורים והרפתקה משותפת. הם נעים לעבר קליימקסים שבצורה כזו או אחרת מתבססים על סצנות אקשן של מרדפים והצלות. לכאורה לא שונה ממה שאולפני אנימציה אחרים מנסים לעשות, אבל כדרכם הפרפקציוניסטית והיצירתית של היוצרים באולפן, בכמה רמות מעל כולם.
מעניינים יותר הם סרטי ה”בשבילנו”, סרטים שנדמה כי נושאיהם ורעיונותיהם מכוונים מעל ראשם של הצופים הצעירים. הנושאים שלהם נובעים מתחומי עניין אישיים של היוצרים, ולא מהכפפה לטבלאות אקסל של הכנסות עתידיות. מבלי לבטל את הדוגמאות הנפלאות לכך בעבודותיהם של אנדרו סטנטון (“וול-E”), בראד בירד (“רטטוי”) ולי אנקריץ’ (“קוקו”) נראה כי מי שלקח לעצמו את החירות הרבה ביותר בתחום זה הוא פיט דוקטר.
“מפלצות בע”מ” (2001), סרטו הראשון של דוקטר, השתמש בכסות של מפלצות חמודות כדי לעסוק בשאלות של איזון רגשי בין פחד וצחוק בעולמם של ילדים (ומפלצות). סרטו השלישי “הקול בראש” (2015), חוזר לנושאים של “מפלצות בע”מ” אך הפעם דרך האנשה של המערכת הפסיכולוגית. העלילה נעה בין העולם החיצוני שבו ילדה נמצאת על סף גיל ההתבגרות, ובין המכניזם הפסיכולוגי הפנימי שבו רגשות היסוד (כעס, שמחה, קנאה וכו’) הם דמויות המתפעלות את המנגנון שקולט ומגיב למה שהילדה חווה. סרט המשלב בין היסודות של סרטי פיקסאר והרהור מורכב למדי על הקשרים שבין זיכרון, רגש והתבגרות.

מתוך "נשמה"

מתוך “נשמה”
(באדיבות פיקסאר)
“למעלה” (2009), סרטו השני של דוקטר, עסק בידידות בין ילד ואיש זקן במהלך מסע לארצות אקזוטיות בעודם נישאים מעלה בבית מעופף. יש בו את הסיקוונס היפה והמרגש ביותר בכל סרטי פיקסאר (חיי הנישואים של קארל ואלי) המציב את נקודת המוצא הרגשית לרעיונות בהם עוסק הסרט. תחת המסגרת העלילתית הנגישה גם לילדים, “למעלה” הוא סרט למבוגרים בעיסוקו בתהליך ההשלמה עם החיים שהחלו עם חלומות ותקוות שלא הוגשמו. סרטו האחרון של דוקטר “נשמה” (Soul), שיצא בסוף השבוע האחרון בדיסני פלוס, הוא פיתוח נוסף של רעיון זה. בדומה ל”הקול בראש” הוא מציע מימוש מורכב של מערכת נסתרת – הפעם לא נפשית-פנימית, אלא מטפיזית “חיצונית” (מעין סדנה טיפולית לנשמות) – שנקשרת מטבעה גם ליסוד האישי והפנימי העמוק ביותר.
“נשמה” הוא הדבר הרחוק ביותר מ”סרט לילדים” שיצא מאולפני פיקסאר מאז היווסדם. כמו “קוקו” הוא סרט שחושב על החיים ומשמעותם מהפרספקטיבה של כיליונם (ולכן חלק גדול ממנו מתרחש בהוויה של אחרי ולפני החיים). בגלל מורכבותו העלילתית והניואנסים של רעיונותיו העיסוק שהוא מציע במשמעות החיים והצדקתם מכוון אל מי שכבר חי חלק משמעותי מהם. הוא מצליח במידה כה רבה עד שגם מה שנדמה כחולשות של עלילה ומכניזם מטפיזי מסורבל, לא פוגע בו באופן משמעותי.
גיבור הסרט הוא ג’ו (ג’יימי פוקס) מורה לנגינה בבית ספר יסודי, אדם שכל הווייתו היא מוזיקה, ובאופן ספציפי מוזיקת ג’אז, אך הוא מעולם לא הצליח להגשים את חלומו להיות נגן פסנתר מקצועי. באופן מפתיע הוא זוכה לאודישן ללהקתה של נגנית סקסופון נערצת בשם דורותייה וויליאמס (אנג’לה באסט). הוא יוצא מסוחרר מהאודישן המוצלח רק כדי ליפול לתור בור ביוב פתוח ולמות.

   

כתבות נוספות

כתבות באותה קטגוריה

Back to top button